אוף! אני כזו דחיינית!!

כמה פעמים יוצא לנו לבקר את עצמנו על הדחיינות שלנו, אה?

אנחנו מתבאסים על עצמנו ששוב לא עשינו, שוב לא התקדמנו, שוב דחינו למחר את מה שכבר רצינו לעשות שלשום. או לפני שנה.. 

והדבר הכי מבאס זה שאנחנו אומרים שנעשה מחר, כשתכל'ס, בינינו – עמוק בפנים אנחנו יודעים שגם מחר כנראה שזה לא יקרה… 

אז מה נהיה עם הדחיינות הזו?

למה זה קורה? 

מה, זה פשוט מי שאנחנו? זה אנחנו הבעיה? אנחנו הדחיינים? העצלנים?

למרות שהרבה פעמים אנחנו חושבים שכן – אנחנו הבעיה. אנחנו הדחיינים והעצלנים,

הרשו לי לבשר לכם חדשות טובות – 

אתם לא הבעיה.

דבר ראשון, הדחיינות היא לא מי שאנחנו. 

זה לא שאנחנו עצלנים או דחיינים. 

זה פשוט שאין לנו כוח או רצון או חשק, או במילים אחרות – מוטיבציה,

לעשות את הפעולה שרצינו לעשות כרגע. 

למה?

או. זו שאלת השאלות! 

כי זה בדיוק מה שחשוב להבין פה – למה?

ולא למה ביקורתי כזה.

אלא למה ממקום חוקר וסקרן שבאמת רוצה להבין – 

מאיזו סיבה אני דוחה את המשימה הזו עכשיו? 

או במילים אחרות – 

מאיזו סיבה אני נמנעת מהמשימה הזו עכשיו?

כי תכלס, זה מה שזה – 

הימנעות. 

דחיינות היא הימנעות. 

והימנעות היא מילה הרבה פחות שיפוטית מדחיינות, לא?

אז ברשותכם, נשתמש בה מעכשיו, סבבה?

אז למה אני נמנעת? מאיזו סיבה?

יש 2 סיבות מרכזיות להימנעות (קרי: דחיינות, זוכרים? ;) ):

האחת – חוסר משמעות 

והשנייה – חוסר אמונה.

מקור #1 להימנעות – חוסר משמעות

אחת הסיבות להימנע ממשימה נעוצה בחוסר משמעות.

משמע, שפשוט לא בא לי.. 

אני לא מבינה איך הדבר הזה כרגע תורם לי ופשוט לא בא לי לעשות אותו. 

אני בעיקר מרגישה צורך לעשות אותו כי אני "חייבת". 

אבל מה לעשות שאנחנו יצורים אוטונומיים שאוהבים חופש 

וממש לא בא לנו לעשות דברים ש"חייבים"?

אבל שרון, מה לעשות? יש דברים שבאמת חייבים לעשות!

אז הרשו לי להגיד לכם מה דעתי בנושא – 

לא נכון. 

אין דברים שאנחנו חייבים לעשות. 

באמת שאין. 

גם אם מדובר בפעולות שקשורות לעבודה או ללימודים או לכל מחויבות או אחריות כזו או אחרת – 

אני לא באמת חייבת. 

וזה בדיוק העניין – לשנות את נקודת המבט שלי על הסיטואציה. 

ולא ממקום שמשקר או מבלף. 

אלא ממקום הכי אמיתי – 

באמת להפנים את זה שוואלה, לא. אני לא חייבת. 

אני לא באמת חייבת לקום ללכת לעבודה. 

אני לא באמת חייבת להכין לבנות שלי ארוחת ערב.

אני לא באמת חייבת ללמוד למבחן. 

אני לא חייבת. 

נכון, יש השלכות לאי עשייה. 

אבל במידה ואני מוכנה לקבל את ההשלכות האלה – סבבה. 

במידה ולא – אז אני בוחרת שלא 

ולכן – אני בוחרת שכן לעשות את זה – 

כן ללכת לעבודה,

כן להכין לבנות שלי ארוחת ערב,

כן ללמוד למבחן. 

הבנתם איך זה עובד?

לשנות את זה מ"חייבת" ל"בוחרת". 

ושוב, לא ממקום שמבלף את עצמי. 

אלא ממקום שבאמת מאמין בזה. 

כי אנחנו באמת בוחרים. 

הכול אנחנו בוחרים. 

וכשאנחנו באמת נאמין בזה שאנחנו בוחרים,

תהיה לנו הרבה יותר תחושת חופש => המוטיבציה תעלה => הסיכוי לדחיינות יירד. 

זו המשוואה :)

מקור #2 להימנעות – חוסר אמונה