בואו נחיה בסרט. מה אתם אומרים?

יש משהו שאולי כדאי שתדעו עליי – 

אני חיה בסרט. 

אבל לא סרט לה לה לנד כזה,

אלא סרט טוב. 

כזה שאני יוצרת אותו וחיה אותו. 

להגיד לכם שזה לא מצריך ממני לקחת סיכונים ולקפוץ למים לפעמים?

ברור שכן. 

אבל אני, באופן אישי, לא מכירה דרך אחרת לחיות. 

אני באמת מאמינה שזו זכותנו המלאה לחיות את החיים שאנחנו רוצים. 

לא שאחרים רוצים בשבילנו או חושבים שככה אנחנו אמורים לחיות,

אלא באמת את החיים שאנחנו רוצים. 

העניין הוא שהרבה פעמים אנחנו לא ממש יודעים מה אנחנו רוצים. 

ולא כי אין לנו רצונות, כן?

אלא פשוט כי אנחנו לא מאפשרים להם לעלות למודע שלנו

כי אנחנו לא מאמינים שזה בכלל אפשרי עבורנו. 

וגם אם אנחנו מעלים את זה למודע, אנחנו רואים את זה בגדר "חלום". 

אז אנחנו משתעשעים עם הרעיון שיום אחד נהיה מיליונרים 

או נהיה בזוגיות המושלמת 

או נשב עם קוקטייל באיים הקריביים… 

ועד שלא באמת נאמין בזה שזה אפשרי עבורנו – 

אין שום סיכוי בעולם שנפעל כדי לגרום לזה לקרות, נכון?

אין שום סיכוי בעולם שבכלל נחשוב על דרכים יצירתיות כדי לגרום לזה לקרות. 

וכשאנחנו לא עושים שום דבר – למה שהיקום יעשה בשבילנו?

ואתם יודעים מה?

וגם אם היקום יעשה בשבילנו ויביא לנו את ההזדמנויות לפתח דלתנו,

אנחנו פשוט לא נשים לב אליהן. 

למה?

כי אנחנו לא מאמינים בכלל שזה אפשרי עבורנו, 

אז אין שום סיכוי בעולם שנראה את ההזדמנות הזו באמת כהזדמנות. 

הכול מתחיל בלהאמין. 

אבל באמת להאמין. 

להאמין שאשכרה – הכול אפשרי. 

ואני יודעת שזה קשה. 

כי אנחנו רגילים כל כך לחשוב בצורה ריאלית ורציונאלית – 

"טוב, תנחתי לקרקע"

"צאי מהסרט"

"את חיה בלה לה לנד, איך נראה לך שזה יקרה?"

זה רק מהמעט שאנחנו יכולים לקבל מבחוץ. 

או מבפנים, כן?

לפעמים גם אצלנו מתעוררים קולות הציניות והספק לגבי החלומות שלנו. 

ולמה זה קורה?

כמובן – מנגנון ההגנה שמגיע מתוך מנגנון ההישרדות שלנו. 

יש שם קול שמגן עלינו, שכל כך מפחד שנתאכזב. 

שכל כך מפחד שניפול ונתרסק,

שהוא מעדיף שמראש לא נצפה. לא נחלום. לא נעז. 

ועד שאנחנו לא נהיה במוכנות האמיתית הזו לכאוב,

עד שלא נהיה מוכנים באמת לקחת את הסיכון ליפול ולהתרסק ולהתאכזב – 

אותו קול פנימי לא יניח לנו. 

חלק מלחיות בסרט כרוך במוכנות שלנו לחוות כאב. 

אבל מה האלטרנטיבה?

פשוט לחיות את החיים? לצפות בחיים? 

או ליצור אותם?

הכול מתחיל ברעיון. בחזון. 

בלעצום עיניים ולדמיין את הדבר הכי מדהים שאנחנו רוצים עבור עצמנו או עבור אחרים. 

וזה עניין של אימון ותרגול. 

גם אם קשה לכם לעשות את זה בפעם הראשונה – זה בסדר גמור. 

תנסו שוב. 

לחיות בסרט, לדמיין, ליצור חזון – זה באמת עניין של תרגול. 

יהיו פעמים שזה יהיה יותר קל. יהיו פעמים שפחות. 

יהיו פעמים שקולות הציניות והספק יהיו בווליום נמוך יותר ויהיו פעמים שגבוה יותר. 

הכול ממש בסדר! 

זה חלק מהעניין. 

אבל לעולם אל תוותרו על לדמיין. 

לעולם אל תוותרו על לבקש מהיקום את מה שמגיע לכם לקבל – 

באמת את הכי טוב. 

איך זה יקרה?

מתי זה יקרה?

זה כבר לא מתפקידנו. 

תפקידנו לדעת את המה,

לעשות את הכי טוב שלנו,

ולתת ליקום לעשות את שלו. 

♥

שרון.