קצת עלי

ניסיתי לחשוב שעות מה לכתוב. 

מה זה "קצת עליי"? 

איך אפשר לספר "קצת"? 

אני לא יודעת מה זה קצת… 

יש לי כל כך הרבה מה לספר לכם! לא יודעת מה לסנן ומה לא. מה לספר ומה לא. 

באמת שיש לי המון סיפורים. ואני אוהבת לכתוב. 

אז חפרתי עם עצמי. ניסיתי להדק. לתמצת. למקד. 

עד שאמרתי לעצמי – 

שרון, עזבי. לכי על בולטים. סעיפים. דברים קצרים, כיפיים וקלילים שיהיה כיף לאנשים לקרוא, שדרך זה הם גם יכירו אותך קצת :)

מפה לשם – זה מה יצא:

10 דברים שאתם אולי יודעים עליי (ואולי לא..)

1) תכל'ס, אני פה בנס. 

כשאימא שלי הייתה בשלבים המוקדמים של ההיריון שלה איתי, הרופאים אמרו 

לה שאין דופק וצריך לעשות הפלה.

אימא שלי נכנסה לבית חולים לעשות הפלה, לבשה את חלוק בית החולים ורגע לפני, 

כשכבר אבא שלי לצידה, קול חלש מאוד בתוכה אמר לה "אל תעשי את זה".

ולמרות שהוא היה מאוד חלש, כי מה נסגר איתך? רופאים אמרו לך שאין. אז מה עכשיו? 

היא החליטה ללכת איתו.

אינטואיציה אימהית. כמה שזה חזק.

אבא שלי קצת נלחץ, אבל אימא הרגיעה אותו. אמרה שיסמוך עליה ושאין סיכוי שהיא עושה הפלה.

הרופאים הזהירו אותה שהיא מסכנת את עצמה והיא, בשלה. עקשנית שלא מוכנה לוותר.

היא חתמה על לקיחת אחריות בלעדית למצב שלה, התלבשה והיא ואבא שלי חזרו הביתה. 

עוד אז אימא שלי לא ויתרה עליי. עוד לפני שנולדתי אימא שלי האמינה בי.

היא ידעה, בתוך תוכה, שאני שם. הרגישה אותי.

היא לא ויתרה עליי.

והנה אני היום.

אני קיבלתי את החיים שלי במתנה.

פשוטו כמשמעו – קיבלתי אותם במתנה.

עבורי, החיים הם לא דבר מובן מאליו. פשוט, עובדתית, הם לא.

כי ת'כלס, לפי הרופאים, לא הייתי אמורה להיות כאן.. 

כנראה שמישהו שם למעלה רצה משהו אחר והעביר את זה לאימא שלי. שהרגישה. 

פשוט הרגישה.  

2) חופש בחירה הוא ערך עליון! אין אצלי "ככה זה" או "צריך" או "חייב". 

אומרים עליי שאני חיה בסרט. וכן, אני בנאדם שחי בסרט. אבל לא סרט לה לה לנד כזה.. 

שלא תטעו – אני בנאדם מאוד מקורקע ולוקח אחריות. 

אבל אני חיה בסרט במובן שאני לא חיה את מה ש"אמור" או "נכון". אני חיה את מה שנכון עבורי. 

ולא ממקום מתריס, מעצבן כזה. 

אלא ממקום הכי אמיתי שיש. 

יש לי קעקוע על היד, בהשראת בון ג'ובי (קפצו עוד כמה סעיפים להרחבת עניין בון ג'ובי..) – 

It’s my life. 

המשפט הזה לא סתם נמצא שם על היד שלי. 

הוא נמצא שם כתזכורת עבורי בכל פעם שאני קצת שוכחת. שאלה החיים שלי. 

אלה באמת החיים שלי. ואין "נכון" או "לא נכון". 

יש מה נכון לי כרגע. וזה הכול. 

כל עוד זה לא פוגע באף אחד – אין שום סיבה שאני לא אחיה את זה. 

ככה פשוט.

3) אני אוהבת לכתוב

לא רואים, אה?.. 

מגיל קטן כתבתי. מלא!! יומנים, מכתבים, ספרים, שירים. מה לא?.. 

הכתיבה היא ריפוי עבורי. 

אני מתכנסת בתוך עצמי וכותבת. פשוט כותבת. מגיל קטן ועד היום. 

לא סתם כתיבה היא כלי מרכזי ב-STUDENTly. 

פשוט, כי אני ממש מאמינה בכלי הזה. מניסיון אישי. 

4) יש לי 2 בנות מדהימות

שנכון לכתיבת המילים האלה – רומי, הגדולה שלי, היא בת 10 ואופירי, הקטנה, היא בת 3. 

כן, כן. 7 שנים הפרש. ולא סתם. 

כמו שכבר הספקתם להבין מסעיפים קודמים – אני חיה את הסרט של החיים שלי ואין אצלי דבר כזה "אמור". 

כשרומי הייתה בת שנתיים כבר, אנשים התחילו להתעניין בנימוס (או במילים אחרות – לדחוף את האף שלהם..) – 

"נוווו, ומה עם אח, אחות?"

לאאאאא, איפה?? הייתי רחוקה מזה שנות אור. אני לא בעניין. 

ככה עברה לה שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.. ופשוט לא הייתי בשלה להביא עוד ילד. 

עוד כשהייתי קטנה תמיד הייתה בי התרגשות להיות אימא לאנשים בעולם הזה. 

הרגשתי שזו זכות מטורפת לגדל אנשים בעולם הזה בהתאם לערכים שלי ולאני מאמין שלי. 

לחשוב שיש אנשים בעולם הזה שאני אימא שלהם. 

כאילו – אימא! אימא זה דבר גדול ממש! עוצמתי ומשמעותי בטירוף! 

ולא. לא רציתי להביא ילדים "כי צריך". גם אם זה אומר שלבת שלי לא יהיו אחים. או אחיות. 

אני רוצה להביא ילדים כי אני באמת רוצה בזה. 

כי אני באמת מוכנה לזה. כי אני באמת בשלה לזה. 

ומה לעשות שהרצון הפנימי הזה הגיע רק אחרי 6 שנים?.. 

דווקא בשיא הקריירה שלי, כשהייתי בסבב הרצאות בארה"ב, באחת הטיסות – פתאום הרגשתי את זה. 

פשוט הרגשתי שזה מה שאני רוצה. 

אני רוצה עוד ילד. 

אני רוצה להיות אימא לעוד נשמה בעולם הזה. 

שבועיים אחרי שחזרתי מארה"ב נכנסתי להיריון. 

נשבעת לכם. אמיתי לגמרי. 

וזה היה הכי מדויק בעולם. אימהות ממקום שלם. 

5) המוח שלי מייצר רעיונות 24/7 

והכי חשובים עולים לי דווקא במקלחת! 

מכירים את זה שדווקא במקלחת עולים הרעיונות הכי טובים?? 

יש לי קטעים שאני יוצאת מהמקלחת ואני כזה "אל תדברו איתי! אני חייבת לכתוב משהווווו" 

ואני רצה להביא דף ועט ו"מקיאה" את כל מה שהיה לי בראש אל הדף. 

ואז.. אהההההה….. אנחת רווחה… 

באופן כללי, במקלחת או לא במקלחת, 

המוח שלי מייצר רעיונות, תכנים, כלים, חומרים – 24/7. כאילו, משהו מטורף, אני אומרת לכם. 

ה-NOTES שלי מפוצץ! הדרייב מפוצץ! המחברות שלי מתמלאות בקצב מסחרר. 

פעם אחת דיברתי עם נומרולוג שאמר לי – "את מעיין שוקק של רעיונות". 

אכן.. 

לפעמים זה קצת מטריד ומתיש.. אבל בסך הכול – זה כיף לא נורמלי! 

בטח כשאני יודעת שאת הכול אני מעבירה הלאה אליכם!!

6) אני תמיד אעדיף את מחיר הכישלון או הדחייה על פני מחיר ההחמצה

בימי רווקותי, אני זוכרת שהיו פעמים שהייתי יוצאת עם חברות 

ואם הייתי רואה מישהו שמצא חן בעיניי, לא הייתה לי שום בעיה להתחיל איתו. 

חברות שלי תמיד היו בהלם ממני – "איך יש לך אומץ??" 

ואני אף פעם לא הבנתי אותן – "איך יש לכן אומץ שלא לעשות את זה ואולי לפספס את אהבת חייכן??" 

נכון, לקבל דחייה זה לא נעים. 

אבל היי, זכותו שאני לא אהיה הטעם שלו, נכון? 

מה זה קשור אליי? זה לא אומר דבר וחצי דבר על הערך שלי. 

לעומת זאת, לחשוב שאולי הוא היה יכול להיות אהבת חיי ופספסתי את זה רק בגלל הלא נעים של הדחייה – 

זה היה בלתי נסבל מבחינתי. 

תמיד העדפתי את מחיר הדחייה על פני מחיר ההחמצה. 

וכמו עם גברים, גם ביזמות. 

אני לוקחת סיכונים בחיים שלי, מקבלת כאפות וחווה לא מעט אתגרים. 

אבל… מחיר ההחמצה תמיד גבוה יותר ממחיר הכישלון עבורי. 

מבחינתי, אין דרך אחרת אלא לחיות את החיים שאני באמת רוצה לחיות. עם הסיכונים שכרוכים בזה. 

מה שמוביל אותי לסעיף הבא:

7) אני משוגעת שחולמת ומגשימה. 

והנה, לראיה – STUDENTly. 

STUDENTly התחיל בגדר רעיון. חזון. חלום שהיה לי בראש. 

חלום שהצריך ממני לקחת לא מעט סיכונים כדי להגשים אותו. 

אבל בער שם משהו בבטן. 

הרגשתי שהלב פשוט קורא לי לעשות שינוי ולחלום בענק. והחלטתי ללכת על זה והכי בענק שאני יכולה! 

עברתי מסע מטורף בהקמה של STUDENTly. מסע שאני אפילו לא יכולה להסביר אותו במילים. 

כמות רגעי היאוש, רגעי הספק העצמי, הפחד, החרדה… הפסקתי לספור אותם באיזשהו שלב. 

זה היה מסע מטלטל מאוד. 

אבל דבר אחד תמיד הוביל אותי במסע הזה והיה לי עוגן חזק בטירוף. 

אתם. 

האנשים. 

אומרים שנתינה מרחיבה את הלב ותורמת כל כך לאושר ול-WELLBEING שלנו. 

וזה מה שהיה לי בלב כל הזמן. זה מה שהנחה אותי. הנתינה. 

מבחינתי אין דרך אחרת מלבד להגשים את החלומות שלי. פשוט אין דרך אחרת. 

וזו לא קלישאה. 

זה אמיתי לגמרי. וככה אני חיה. 

8) פגשתי את בון ג'ובי מאחורי הקלעים. 

אז אפרופו הגשמת חלומות… 

מי שמכיר אותי יודע שבון ג'ובי הוא חלק בלתי נפרד מסיפור חיי. מכיתה ה' ועד היום.

כשהוא הגיע לארץ בפעם הראשונה, לי זה היה ברור כשמש – אני הולכת להיפגש איתו מאחורי הקלעים. 

איך? אין לי מושג. אבל זה יקרה. 

עבדתי בזה במשך 3 שבועות ובנחישות רבה לבסוף זה קרה ונפגשתי עם בון ג'ובי מאחורי הקלעים!!! 

אפילו יש תמונה מתועדת!! אירוע מכונן בחיי. נשבעת לכם. 

9) אני מריחה אותנטיות מקילומטרים. 

וואו. זה משהו מטורף! יש לי רדאר לאותנטיות. 

אני יכולה לראות מישהו בטלוויזיה לכמה שניות ולהרגיש – הוא אותנטי או לא? 

אני מרגישה אנשים. פשוט מרגישה. לא יודעת להסביר את זה.. 

10) אני לא בנאדם של "ח-בורות". 

אני יותר בנאדם של כמה חברים וחברות כשכל אחד ואחת פנינה מיוחדת במינה. 

אני מאמינה באיכות. לא בכמות. 

אני בנאדם כזה שדי מסתדר עם כולם, אבל מבחינת חברים קרובים? אני לא צריכה יותר מדי. 

יש לי כמה חברי אמת, שהם עבורי המשפחה שבחרתי, וזהו. לא צריכה יותר מזה. 

אף פעם לא התחברתי ל"ח-בורות". 

11) אני אוהבת את הלבד שלי. אבל ממש!! 

אם כמה ימים אין לי את הזמן שלי לבד – אני מתחרפנת. 

אני מאוד בנאדם של אנשים, אבל אני ממש זקוקה גם ללבד שלי. 

אני מאלה שאם תסעו איתי לחו"ל, יום אחד נהיה חייבים להיפרד וכל אחד לעצמו. מאסט! 

נסעתי לחו"ל מלא פעמים לבד (ביניהם גם הטיול הגדול אחרי צבא – נסעתי לבד לניו זילנד, אוסטרליה ותאילנד) 

וגם אין לי שום בעיה לקחת את עצמי לסופ"ש בצפון לבד. 

ההיפך – תנו לי את זה ואני עפה! אני פורחת! 

כן, אני יודעת שיצא בסוף 11.. 

אבל זה רק בגלל שנורא התחברנו כבר ותכל'ס? 

יש לי עוד לא מעט לספר לכם!!! 

אבל נראה לי שבשלב הזה זה מספיק ;) 

שנשאיר טעם של עוד, לא?.. 

תודה שקראתם. ותודה שאתם כאן.

♥

שרון.