זה מה שאנחנו עושים עם החרדה…
יש משהו שאולי כדאי שתדעו עליי - אני חיה בסרט. אבל לא סרט לה לה לנד כזה,אלאלפוסט המלא >>
כמה פעמים יוצא לנו לבקר את עצמנו על הדחיינות שלנו, אה?אנחנו מתבאסים על עצמנו ששובלפוסט המלא >>
אני החברה הכי טובה של עצמי. זה האני מאמין שלי. ולא ממקום פסימי, כן? שלא תטעו.. יש לילפוסט המלא >>
אני החברה הכי טובה של עצמי.
זה האני מאמין שלי.
ולא ממקום פסימי, כן?
שלא תטעו.. יש לי לא מעט חברים וחברות, ברוך השם :)
אלא ממקום שאם אני לא אהיה במערכת יחסים טובה ובריאה וממנפת עם עצמי,
הסיכוי שאני אצליח במגוון תחומי החיים – הוא די נמוך.
קחו תחום בחיים שאתם ממש מצליחים בו.
מה מערכת היחסים שלכם עם עצמכם בתחום הזה?
האם אתם תופסים מעצמכם? בטוחים בעצמכם? מאמינים בעצמכם?..
לעומת זאת, קחו תחום אחר בחיים שלכם שאתם פחות מוצלחים בו
(תהיו אמיתיים – בדוק יש כזה ;) ).
מה מערכת היחסים שלכם עם עצמכם בתחום הזה?
האם גם שם אתם מאמינים בעצמכם באותה מידה?
תופסים מעצמכם באותה מידה?
כי מה לעשות?
כשטוב לנו – אנחנו מוציאים טוב.
כשלא טוב לנו – אנחנו מוציאים לא טוב.
זה כזה פשוט.
ועדיין, לתחזק מערכת יחסים בריאה וממנפת עם עצמנו – זה לא פשוט.
לתחזק אמונה עצמית, ביטחון עצמי, אהבה עצמית – זה מצריך תרגול.
אמיתי – מצריך תרגול ותחזוקה שוטפת.
יש תקופות שקל לנו יותר לאהוב את עצמנו (שזה לרוב כשהחיים מחייכים אלינו),
ויש תקופות שהספק תוקף אותנו. הביקורת העצמית תוקפת אותנו.
וזה קורה לכולנו.
אז איך מתרגלים אהבה עצמית גם ברגעים / ימים / תקופות שיש פחות ממנה?
טוב, אז זה אחד הדברים האהובים עליי!
אבל אתם מבטיחים לא לצחוק עליי?
סבבה.
אז מה שאני עושה זה מכינה לי קפה, לוקחת כרית ויושבת על הרצפה מול המראה (אחת מהדלתות של הארון בחדר שינה אצלנו היא מראה..),
ומה שאני עושה זה פשוט מדברת עם עצמי.
כן, כן. ממש ככה –
אני מדברת עם עצמי ולעצמי.
אני יודעת שזה נשמע פסיכי, אבל אני יכולה להגיד לכם שזה אחד הדברים הכי עוצמתיים שמאוד מחזקים לי את מערכת היחסים שלי עם עצמי.
כי כשאני רואה את עצמי, כשאני מסתכלת לעצמי בעיניים וממש מדברת עם עצמי –
בין אם מחזקת את עצמי, מנסה להבין מה עובר עליי ולמה אני מוטרדת או בין אם סתם עפה על עצמי ואומרת לעצמי כמה אני גאה בי,
אבל אמיתי – אומרת ומתכוונת לזה! לא סתם אומרת בלי רגש –
זה מרגיש לי כאילו שאני באמת החברה הכי טובה שלי.
יש משהו בשיח הזה מול המראה שפשוט מייצר את העוד אדם הזה לדבר איתו.
זה לא מרגיש כאילו שאני מדברת עם עצמי… מבינים אותי או שאני נשמעת עוד יותר משוגעת?..
בכל מקרה, תנסו את זה.
פעם ראשונה – תרגישו לא נורמלים.
פעם שניה – כנראה שעדיין תרגישו לא נורמלים.
פעם שלישית – אולי תתחילו כבר לאהוב את זה..
באיזשהו שלב, אני אומרת לכם – כשבאמת שמים את הציניות בצד
ואשכרה עושים את זה עם כוונה מלאה –
זה ממכר.
אמיתי. ממכר.
וחוצמזה – נורמלי זה סופר משעמם, לא?
אז שחררו את הלהיות נורמלים.
תהיו הכי אתם שאתם ותרגישו עם זה הכי בנוח!
טוב,
אז את הכלי הזה פיתחתי מתוך חוויה קשה שהייתה לי באימהות.
כשהפכתי לאימא בפעם הראשונה, חוויתי הרבה מאוד רגשות אשמה (לא אומר שהיום אני לא חווה, כן?.. זה בילד אין עם האימהות משהו..).
היה רגע שכעסתי על רומי והרגשתי ממש רע עם עצמי. אבל ממש!
אם את אימא שקוראת את זה עכשיו – אני מניחה שאת ממש מבינה על מה אני מדברת.
הביקורת העצמית שהשתלטה לי בתודעה –
"איזו אימא גרועה את! ולמה ככה התפרצת? ואיך לא שלטת בעצמך?
מסכנה הילדה. מה בסך הכול היא רוצה? תשומת לב?.."
מיותר לציין כמה שהביקורת העצמית הזו רק הכניסה אותי לעוד יותר מרה שחורה
שגרמה לי להיות אימא עוד יותר לא נעימה לבריות.
אז מה עשיתי בזה?..
ביקורת עצמית..
מדהים כמה אנחנו חושבים שהיא משפרת אותנו, אבל היא עושה בדיוק את ההיפך.
אני זוכרת שהיה רגע שפתאום חשבתי לעצמי:
"רגע, אם מיקי (חברה ממש ממש טובה שלי – מיכל) הייתה מספרת לי שקרתה לה אותה סיטואציה עם הבן שלה,
מה הייתי אומרת לה? גם לה הייתי אומרת כמה שהיא אימא גרועה?"
ואז הבנתי.
הבנתי שאני כל כך ממהרת לשפוט את עצמי, לבקר את עצמי, לכעוס על עצמי,
אבל אם זה היה כלפי חברה טובה שלי – הייתי מתייחסת אליה אחרת לגמרי!
מאז, בכל פעם שנתקלתי בביקורת עצמית, התאמנתי על זה ושאלתי את עצמי:
אם חברה טובה שלי הייתה בסיטואציה כמו שלי – מה הייתי אומרת לה?"
הייתי ממש אומרת לעצמי מה הייתי אומרת לה,
לפעמים ממש הייתי גם כותבת את זה,
ואז הייתי אומרת לעצמי את אותו הדבר.
מדהים איך פתאום זה היה נשמע אחרת:
"בסדר, מאמוש. אז מה? את בסך הכול בנאדם! גם לך מותר לכעוס לפעמים".
והתרגול הזה הפך להיות ממש כלי –
כלי לפיתוח חמלה עצמית שכבר ניתן באהבה לאלפי אנשים
ואני מאושרת לראות איך אנשים באמת משתמשים בו ביומיום שלהם.
אז בפעם הבאה שתיתקלו בסיטואציה שבה אתם יורדים על עצמכם, כועסים על עצמכם, מתבאסים על עצמכם –
תשאלו את עצמכם:
"רגע, אם חבר/ה שלי, צילה/יוני/אלכס, היו בסיטואציה כמו שלי – מה הייתי אומר/ת להם עכשיו?"
ואת אותו הדבר שהייתם אומרים להם – תגידו לעצמכם.
כי אתם צריכים את זה כרגע.
אתם צריכים שבאמת תהיו שם בשבילכם.
אבל באמת.
אימא שלי תמיד אומרת לי: "שרון, תמיד יש מה לעשות".
וכמה שאימא צודקת, אה?
תקשיבו, אנחנו במירוץ הבלתי פוסק של העשייה.
רוצים להספיק, להספיק, להספיק. וכמה שיותר בכמה שפחות זמן!
הביקורת העצמית עובדת שעות נוספות כשאנחנו מאפשרים לעצמנו שנייה לנוח.
ולפעמים פשוט צריך להניח לזה ולאפשר לעצמנו לנוח.
בלי רגשות אשמה! (תפעילו את כלי החבר/ה הטוב/ה מסעיף קודם..)
תמיד יהיה לנו מה לעשות. תמיד.
רשימת המשימות לא באמת נגמרת לאנשים שאפתנים שרוצים להגשים את עצמם.
ובואו, בינינו? אבל רק בינינו?
אולי כדאי שנזכור את זה בפעם הבאה שאנחנו מלקים את עצמנו על זה שהיום פשוט
לא בא לנו לעשות ובא לנו לנוח.
כי אני רוצה שתזכרו משהו –
בסופו של יום, המטרה שלנו היא להיות מאושרים.
כל המשימות האלה בלוז שלנו? הן אמצעי להשגת המטרה הזו.
אם אנחנו עושים כי צריך / חייבים / אמורים – לא עשינו בזה כלום.
פספסנו את מטרת העל שלנו.
אז תאפשרו לעצמכם לנוח אם זה מה שנכון לכם לעשות היום.
האם שמתם לב שהתודעה שלנו נוטה לשלילי?
יש מצב ששמתם לב לזה..
אנחנו שמים לב הרבה יותר למה לא עבד לנו ופחות למה שיותר עבד שלנו.
אנחנו שמים לב הרבה יותר לכישלונות שלנו מאשר להצלחות שלנו.
אם יהיו 99 אנשים מרוצים ואדם אחד לא מרוצה – המוח שלנו אוטומטית יתמקד במי שלא היה מרוצה.
זה פשוט אוטומטית קורה. תודעה אנושית. מנגנון הישרדות שכזה.
זו גם הסיבה שבסוף היום אנחנו לרוב נשים לב למה שלא הספקנו, לא עשינו, לא התקדמנו איתו היום
ונשכח לחלוטין את מה שכן התקדמנו איתו, מה שכן הספקנו, מה שכן קידמנו ועשינו.
ואני יכולה להגיד לכם משהו?
לא משנה כמה יום "בטטת כורסא" היה לנו היום –
תמיד היה דבר אחד שכן עשיתי בתוך היום הזה.
זה רק עניין של לראות את זה.
וזה בדיוק התרגול שהייתי רוצה שתקחו לכם –
אבל לא רק בסוף היום, אלא ממש במהלך היום.
אני רוצה שתשימו לב לפעולות המיטיבות שעשיתם במהלך היום –
דברים שקידמתם (ולא הכי בקטנה!), דברים טובים שעשיתם למען עצמכם או אחרים
או כל דבר כזה או אחר שהוא באמת מיטיב (אין הגדרה אחת למיטיב. מה שמיטיב עבורכם).
תשימו לב ותכתבו אותם ב-NOTES בנייד.
ממש במהלך היום.
אתם לא חייבים לכתוב מגילה. אפשר בבולטים פשוט.
ובואו אני אגיד לכם משהו כבר מעכשיו –
שד הציניות יתגלה במלוא תפארתו כשתכתבו ב-NOTE "פעולות מיטיבות" שלכם:
"שלחתי את המייל לרותי".
כי מי ישמע?! אז שלחת את המייל לרותי!
אבל כל היום שכבת בספה ללא מעש.
ככה יגיד לכם הקול הזה בראש של הציניות.
אבל אל תוותרו לו!
כן! זו פעולה מיטיבה! זה משהו שהתקדמתם איתו! זה משהו שעשיתם!
וזה משהו!
העניין הוא שהאימון הזה, כשמו כן הוא – אימון.
וזה לא העניין של מה עשיתם או לא עשיתם.
העניין פה הוא האימון –
לאמן את התודעה שלנו למיקוד בחיובי.
מעבר לזה שזה פשוט מרגיש ממש טוב כשפותחים את NOTE פעולות מיטיבות בסוף היום
ורואים שוואלה, למרות שממש הרגשתי בטטת כורסה היום – דווקא כן עשיתי כמה דברים מיטיבים היום…
כשקשה לנו, כשכואב לנו, כשעצוב לנו –
יש לנו נטייה לרוץ ולתקן.
אנחנו כל כך לא רוצים להיות בתחושות האלה, שאנחנו רוצים מיד לשכך את הכאבים,
לבלוע איזה אקמול מנטלי ויאללה –
לשכוח את הבאסה ולהתקדם בחיים ולחזור להפי הפי ג'וי ג'וי שלנו.
אבל מה שאנחנו מפספסים זה דבר מאוד חשוב –
כשאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש עצב במלוא עוצמתו,
אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש שמחה במלוא עוצמתה.
כשאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש כאב במלוא עוצמתו,
אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש אהבה במלוא עוצמתה.
כשאנחנו מכבים את כפתור הרגש,
אנחנו מכבים את כפתור הרגש.
ונכון, זה לא נעים להרגיש את הקושי או את הכאב או את העצב.
זה לא נעים לחוות בלבול או ספק עצמי.
אבל אלה רגשות כמו כל הרגשות שקיימים.
וניתן להכול פשוט להיות, מתוך הידיעה שהכול באמת זמני.
כרגע אני חווה עצב. מותר לי.
זה לא הופך אותי לפסימית שכל החיים תישאר כזו.
כרגע אני חווה קושי. מותר לי.
זה לא הופך אותי לקורבן שמתלוננת על מר גורלה.
כרגע אני חווה כאב. מותר לי.
זה לא הופך אותי למסכנה שתישאר אומללה כל החיים.
וזה מה שכרגע נכון לי להרגיש ולחוות. זה מה שכרגע אני חווה.
ומותר לי.
לא רק שמותר. זה פשוט מה שיש כרגע :)
נאפשר לזה להיות.
כי כל התנגדות רק תיצור יותר מלחמה פנימית ומתח.
LET IT BE.
♥
שרון
ניסיתי לחשוב שעות מה לכתוב. מה זה "קצת עליי"? איך אפשר לספר "קצת"? אני לא יודעת מה זהלפוסט המלא >>
כמה פעמים יוצא לנו לבקר את עצמנו על הדחיינות שלנו, אה?אנחנו מתבאסים על עצמנו ששובלפוסט המלא >>
יש משהו שאולי כדאי שתדעו עליי - אני חיה בסרט. אבל לא סרט לה לה לנד כזה,אלאלפוסט המלא >>
ניסיתי לחשוב שעות מה לכתוב.
מה זה "קצת עליי"?
איך אפשר לספר "קצת"?
אני לא יודעת מה זה קצת…
יש לי כל כך הרבה מה לספר לכם! לא יודעת מה לסנן ומה לא. מה לספר ומה לא.
באמת שיש לי המון סיפורים. ואני אוהבת לכתוב.
אז חפרתי עם עצמי. ניסיתי להדק. לתמצת. למקד.
עד שאמרתי לעצמי –
שרון, עזבי. לכי על בולטים. סעיפים. דברים קצרים, כיפיים וקלילים שיהיה כיף לאנשים לקרוא, שדרך זה הם גם יכירו אותך קצת :)
מפה לשם – זה מה יצא:
כשאימא שלי הייתה בשלבים המוקדמים של ההיריון שלה איתי, הרופאים אמרו
לה שאין דופק וצריך לעשות הפלה.
אימא שלי נכנסה לבית חולים לעשות הפלה, לבשה את חלוק בית החולים ורגע לפני,
כשכבר אבא שלי לצידה, קול חלש מאוד בתוכה אמר לה "אל תעשי את זה".
ולמרות שהוא היה מאוד חלש, כי מה נסגר איתך? רופאים אמרו לך שאין. אז מה עכשיו?
היא החליטה ללכת איתו.
אינטואיציה אימהית. כמה שזה חזק.
אבא שלי קצת נלחץ, אבל אימא הרגיעה אותו. אמרה שיסמוך עליה ושאין סיכוי שהיא עושה הפלה.
הרופאים הזהירו אותה שהיא מסכנת את עצמה והיא, בשלה. עקשנית שלא מוכנה לוותר.
היא חתמה על לקיחת אחריות בלעדית למצב שלה, התלבשה והיא ואבא שלי חזרו הביתה.
עוד אז אימא שלי לא ויתרה עליי. עוד לפני שנולדתי אימא שלי האמינה בי.
היא ידעה, בתוך תוכה, שאני שם. הרגישה אותי.
היא לא ויתרה עליי.
והנה אני היום.
פשוטו כמשמעו – קיבלתי אותם במתנה.
עבורי, החיים הם לא דבר מובן מאליו. פשוט, עובדתית, הם לא.
כי ת'כלס, לפי הרופאים, לא הייתי אמורה להיות כאן..
כנראה שמישהו שם למעלה רצה משהו אחר והעביר את זה לאימא שלי. שהרגישה.
פשוט הרגישה.
אומרים עליי שאני חיה בסרט. וכן, אני בנאדם שחי בסרט. אבל לא סרט לה לה לנד כזה..
שלא תטעו – אני בנאדם מאוד מקורקע ולוקח אחריות.
אבל אני חיה בסרט במובן שאני לא חיה את מה ש"אמור" או "נכון". אני חיה את מה שנכון עבורי.
ולא ממקום מתריס, מעצבן כזה.
אלא ממקום הכי אמיתי שיש.
יש לי קעקוע על היד, בהשראת בון ג'ובי (קפצו עוד כמה סעיפים להרחבת עניין בון ג'ובי..) –
It’s my life.
המשפט הזה לא סתם נמצא שם על היד שלי.
הוא נמצא שם כתזכורת עבורי בכל פעם שאני קצת שוכחת. שאלה החיים שלי.
אלה באמת החיים שלי. ואין "נכון" או "לא נכון".
יש מה נכון לי כרגע. וזה הכול.
כל עוד זה לא פוגע באף אחד – אין שום סיבה שאני לא אחיה את זה.
ככה פשוט.
לא רואים, אה?..
מגיל קטן כתבתי. מלא!! יומנים, מכתבים, ספרים, שירים. מה לא?..
הכתיבה היא ריפוי עבורי.
אני מתכנסת בתוך עצמי וכותבת. פשוט כותבת. מגיל קטן ועד היום.
לא סתם כתיבה היא כלי מרכזי ב-STUDENTly.
פשוט, כי אני ממש מאמינה בכלי הזה. מניסיון אישי.
שנכון לכתיבת המילים האלה – רומי, הגדולה שלי, היא בת 10 ואופירי, הקטנה, היא בת 3.
כן, כן. 7 שנים הפרש. ולא סתם.
כמו שכבר הספקתם להבין מסעיפים קודמים – אני חיה את הסרט של החיים שלי ואין אצלי דבר כזה "אמור".
כשרומי הייתה בת שנתיים כבר, אנשים התחילו להתעניין בנימוס (או במילים אחרות – לדחוף את האף שלהם..) –
"נוווו, ומה עם אח, אחות?"
לאאאאא, איפה?? הייתי רחוקה מזה שנות אור. אני לא בעניין.
ככה עברה לה שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.. ופשוט לא הייתי בשלה להביא עוד ילד.
עוד כשהייתי קטנה תמיד הייתה בי התרגשות להיות אימא לאנשים בעולם הזה.
הרגשתי שזו זכות מטורפת לגדל אנשים בעולם הזה בהתאם לערכים שלי ולאני מאמין שלי.
לחשוב שיש אנשים בעולם הזה שאני אימא שלהם.
כאילו – אימא! אימא זה דבר גדול ממש! עוצמתי ומשמעותי בטירוף!
ולא. לא רציתי להביא ילדים "כי צריך". גם אם זה אומר שלבת שלי לא יהיו אחים. או אחיות.
אני רוצה להביא ילדים כי אני באמת רוצה בזה.
כי אני באמת מוכנה לזה. כי אני באמת בשלה לזה.
ומה לעשות שהרצון הפנימי הזה הגיע רק אחרי 6 שנים?..
דווקא בשיא הקריירה שלי, כשהייתי בסבב הרצאות בארה"ב, באחת הטיסות – פתאום הרגשתי את זה.
פשוט הרגשתי שזה מה שאני רוצה.
אני רוצה עוד ילד.
אני רוצה להיות אימא לעוד נשמה בעולם הזה.
שבועיים אחרי שחזרתי מארה"ב נכנסתי להיריון.
נשבעת לכם. אמיתי לגמרי.
וזה היה הכי מדויק בעולם. אימהות ממקום שלם.
והכי חשובים עולים לי דווקא במקלחת!
מכירים את זה שדווקא במקלחת עולים הרעיונות הכי טובים??
יש לי קטעים שאני יוצאת מהמקלחת ואני כזה "אל תדברו איתי! אני חייבת לכתוב משהווווו"
ואני רצה להביא דף ועט ו"מקיאה" את כל מה שהיה לי בראש אל הדף.
ואז.. אהההההה….. אנחת רווחה…
באופן כללי, במקלחת או לא במקלחת,
המוח שלי מייצר רעיונות, תכנים, כלים, חומרים – 24/7. כאילו, משהו מטורף, אני אומרת לכם.
ה-NOTES שלי מפוצץ! הדרייב מפוצץ! המחברות שלי מתמלאות בקצב מסחרר.
פעם אחת דיברתי עם נומרולוג שאמר לי – "את מעיין שוקק של רעיונות".
אכן..
לפעמים זה קצת מטריד ומתיש.. אבל בסך הכול – זה כיף לא נורמלי!
בטח כשאני יודעת שאת הכול אני מעבירה הלאה אליכם!!
בימי רווקותי, אני זוכרת שהיו פעמים שהייתי יוצאת עם חברות
ואם הייתי רואה מישהו שמצא חן בעיניי, לא הייתה לי שום בעיה להתחיל איתו.
חברות שלי תמיד היו בהלם ממני – "איך יש לך אומץ??"
ואני אף פעם לא הבנתי אותן – "איך יש לכן אומץ שלא לעשות את זה ואולי לפספס את אהבת חייכן??"
נכון, לקבל דחייה זה לא נעים.
אבל היי, זכותו שאני לא אהיה הטעם שלו, נכון?
מה זה קשור אליי? זה לא אומר דבר וחצי דבר על הערך שלי.
לעומת זאת, לחשוב שאולי הוא היה יכול להיות אהבת חיי ופספסתי את זה רק בגלל הלא נעים של הדחייה –
זה היה בלתי נסבל מבחינתי.
תמיד העדפתי את מחיר הדחייה על פני מחיר ההחמצה.
אני לוקחת סיכונים בחיים שלי, מקבלת כאפות וחווה לא מעט אתגרים.
אבל… מחיר ההחמצה תמיד גבוה יותר ממחיר הכישלון עבורי.
מבחינתי, אין דרך אחרת אלא לחיות את החיים שאני באמת רוצה לחיות. עם הסיכונים שכרוכים בזה.
מה שמוביל אותי לסעיף הבא:
והנה, לראיה – STUDENTly.
STUDENTly התחיל בגדר רעיון. חזון. חלום שהיה לי בראש.
חלום שהצריך ממני לקחת לא מעט סיכונים כדי להגשים אותו.
אבל בער שם משהו בבטן.
הרגשתי שהלב פשוט קורא לי לעשות שינוי ולחלום בענק. והחלטתי ללכת על זה והכי בענק שאני יכולה!
עברתי מסע מטורף בהקמה של STUDENTly. מסע שאני אפילו לא יכולה להסביר אותו במילים.
כמות רגעי היאוש, רגעי הספק העצמי, הפחד, החרדה… הפסקתי לספור אותם באיזשהו שלב.
זה היה מסע מטלטל מאוד.
אבל דבר אחד תמיד הוביל אותי במסע הזה והיה לי עוגן חזק בטירוף.
אתם.
האנשים.
אומרים שנתינה מרחיבה את הלב ותורמת כל כך לאושר ול-WELLBEING שלנו.
וזה מה שהיה לי בלב כל הזמן. זה מה שהנחה אותי. הנתינה.
מבחינתי אין דרך אחרת מלבד להגשים את החלומות שלי. פשוט אין דרך אחרת.
וזו לא קלישאה.
זה אמיתי לגמרי. וככה אני חיה.
אז אפרופו הגשמת חלומות…
מי שמכיר אותי יודע שבון ג'ובי הוא חלק בלתי נפרד מסיפור חיי. מכיתה ה' ועד היום.
כשהוא הגיע לארץ בפעם הראשונה, לי זה היה ברור כשמש – אני הולכת להיפגש איתו מאחורי הקלעים.
איך? אין לי מושג. אבל זה יקרה.
עבדתי בזה במשך 3 שבועות ובנחישות רבה לבסוף זה קרה ונפגשתי עם בון ג'ובי מאחורי הקלעים!!!
אפילו יש תמונה מתועדת!! אירוע מכונן בחיי. נשבעת לכם.
וואו. זה משהו מטורף! יש לי רדאר לאותנטיות.
אני יכולה לראות מישהו בטלוויזיה לכמה שניות ולהרגיש – הוא אותנטי או לא?
אני מרגישה אנשים. פשוט מרגישה. לא יודעת להסביר את זה..
אני יותר בנאדם של כמה חברים וחברות כשכל אחד ואחת פנינה מיוחדת במינה.
אני מאמינה באיכות. לא בכמות.
אני בנאדם כזה שדי מסתדר עם כולם, אבל מבחינת חברים קרובים? אני לא צריכה יותר מדי.
יש לי כמה חברי אמת, שהם עבורי המשפחה שבחרתי, וזהו. לא צריכה יותר מזה.
אף פעם לא התחברתי ל"ח-בורות".
אם כמה ימים אין לי את הזמן שלי לבד – אני מתחרפנת.
אני מאוד בנאדם של אנשים, אבל אני ממש זקוקה גם ללבד שלי.
אני מאלה שאם תסעו איתי לחו"ל, יום אחד נהיה חייבים להיפרד וכל אחד לעצמו. מאסט!
נסעתי לחו"ל מלא פעמים לבד (ביניהם גם הטיול הגדול אחרי צבא – נסעתי לבד לניו זילנד, אוסטרליה ותאילנד)
וגם אין לי שום בעיה לקחת את עצמי לסופ"ש בצפון לבד.
ההיפך – תנו לי את זה ואני עפה! אני פורחת!
כן, אני יודעת שיצא בסוף 11..
אבל זה רק בגלל שנורא התחברנו כבר ותכל'ס?
יש לי עוד לא מעט לספר לכם!!!
אבל נראה לי שבשלב הזה זה מספיק ;)
שנשאיר טעם של עוד, לא?..
תודה שקראתם. ותודה שאתם כאן.
♥
שרון.
יש משהו שאולי כדאי שתדעו עליי - אני חיה בסרט. אבל לא סרט לה לה לנד כזה,אלאלפוסט המלא >>
אני החברה הכי טובה של עצמי. זה האני מאמין שלי. ולא ממקום פסימי, כן? שלא תטעו.. יש לילפוסט המלא >>
כמה פעמים יוצא לנו לבקר את עצמנו על הדחיינות שלנו, אה?אנחנו מתבאסים על עצמנו ששובלפוסט המלא >>
יש משהו שאולי כדאי שתדעו עליי –
אבל לא סרט לה לה לנד כזה,
אלא סרט טוב.
כזה שאני יוצרת אותו וחיה אותו.
להגיד לכם שזה לא מצריך ממני לקחת סיכונים ולקפוץ למים לפעמים?
ברור שכן.
אבל אני, באופן אישי, לא מכירה דרך אחרת לחיות.
אני באמת מאמינה שזו זכותנו המלאה לחיות את החיים שאנחנו רוצים.
לא שאחרים רוצים בשבילנו או חושבים שככה אנחנו אמורים לחיות,
אלא באמת את החיים שאנחנו רוצים.
ולא כי אין לנו רצונות, כן?
אלא פשוט כי אנחנו לא מאפשרים להם לעלות למודע שלנו
כי אנחנו לא מאמינים שזה בכלל אפשרי עבורנו.
וגם אם אנחנו מעלים את זה למודע, אנחנו רואים את זה בגדר "חלום".
אז אנחנו משתעשעים עם הרעיון שיום אחד נהיה מיליונרים
או נהיה בזוגיות המושלמת
או נשב עם קוקטייל באיים הקריביים…
אין שום סיכוי בעולם שנפעל כדי לגרום לזה לקרות, נכון?
אין שום סיכוי בעולם שבכלל נחשוב על דרכים יצירתיות כדי לגרום לזה לקרות.
ואתם יודעים מה?
וגם אם היקום יעשה בשבילנו ויביא לנו את ההזדמנויות לפתח דלתנו,
אנחנו פשוט לא נשים לב אליהן.
למה?
כי אנחנו לא מאמינים בכלל שזה אפשרי עבורנו,
אז אין שום סיכוי בעולם שנראה את ההזדמנות הזו באמת כהזדמנות.
אבל באמת להאמין.
להאמין שאשכרה – הכול אפשרי.
כי אנחנו רגילים כל כך לחשוב בצורה ריאלית ורציונאלית –
"טוב, תנחתי לקרקע"
"צאי מהסרט"
"את חיה בלה לה לנד, איך נראה לך שזה יקרה?"
זה רק מהמעט שאנחנו יכולים לקבל מבחוץ.
או מבפנים, כן?
לפעמים גם אצלנו מתעוררים קולות הציניות והספק לגבי החלומות שלנו.
ולמה זה קורה?
כמובן – מנגנון ההגנה שמגיע מתוך מנגנון ההישרדות שלנו.
יש שם קול שמגן עלינו, שכל כך מפחד שנתאכזב.
שכל כך מפחד שניפול ונתרסק,
שהוא מעדיף שמראש לא נצפה. לא נחלום. לא נעז.
ועד שאנחנו לא נהיה במוכנות האמיתית הזו לכאוב,
עד שלא נהיה מוכנים באמת לקחת את הסיכון ליפול ולהתרסק ולהתאכזב –
אותו קול פנימי לא יניח לנו.
אבל מה האלטרנטיבה?
פשוט לחיות את החיים? לצפות בחיים?
או ליצור אותם?
הכול מתחיל ברעיון. בחזון.
בלעצום עיניים ולדמיין את הדבר הכי מדהים שאנחנו רוצים עבור עצמנו או עבור אחרים.
וזה עניין של אימון ותרגול.
גם אם קשה לכם לעשות את זה בפעם הראשונה – זה בסדר גמור.
תנסו שוב.
לחיות בסרט, לדמיין, ליצור חזון – זה באמת עניין של תרגול.
יהיו פעמים שזה יהיה יותר קל. יהיו פעמים שפחות.
יהיו פעמים שקולות הציניות והספק יהיו בווליום נמוך יותר ויהיו פעמים שגבוה יותר.
הכול ממש בסדר!
זה חלק מהעניין.
אבל לעולם אל תוותרו על לדמיין.
לעולם אל תוותרו על לבקש מהיקום את מה שמגיע לכם לקבל –
באמת את הכי טוב.
איך זה יקרה?
מתי זה יקרה?
זה כבר לא מתפקידנו.
תפקידנו לדעת את המה,
לעשות את הכי טוב שלנו,
ולתת ליקום לעשות את שלו.
♥
שרון.
ניסיתי לחשוב שעות מה לכתוב. מה זה "קצת עליי"? איך אפשר לספר "קצת"? אני לא יודעת מה זהלפוסט המלא >>
כמה פעמים יוצא לנו לבקר את עצמנו על הדחיינות שלנו, אה?אנחנו מתבאסים על עצמנו ששובלפוסט המלא >>
אני החברה הכי טובה של עצמי. זה האני מאמין שלי. ולא ממקום פסימי, כן? שלא תטעו.. יש לילפוסט המלא >>
כמה פעמים יוצא לנו לבקר את עצמנו על הדחיינות שלנו, אה?
אנחנו מתבאסים על עצמנו ששוב לא עשינו, שוב לא התקדמנו, שוב דחינו למחר את מה שכבר רצינו לעשות שלשום. או לפני שנה..
והדבר הכי מבאס זה שאנחנו אומרים שנעשה מחר, כשתכל'ס, בינינו – עמוק בפנים אנחנו יודעים שגם מחר כנראה שזה לא יקרה…
אז מה נהיה עם הדחיינות הזו?
למה זה קורה?
מה, זה פשוט מי שאנחנו? זה אנחנו הבעיה? אנחנו הדחיינים? העצלנים?
למרות שהרבה פעמים אנחנו חושבים שכן – אנחנו הבעיה. אנחנו הדחיינים והעצלנים,
הרשו לי לבשר לכם חדשות טובות –
דבר ראשון, הדחיינות היא לא מי שאנחנו.
זה לא שאנחנו עצלנים או דחיינים.
זה פשוט שאין לנו כוח או רצון או חשק, או במילים אחרות – מוטיבציה,
לעשות את הפעולה שרצינו לעשות כרגע.
למה?
או. זו שאלת השאלות!
כי זה בדיוק מה שחשוב להבין פה – למה?
ולא למה ביקורתי כזה.
אלא למה ממקום חוקר וסקרן שבאמת רוצה להבין –
או במילים אחרות –
מאיזו סיבה אני נמנעת מהמשימה הזו עכשיו?
כי תכלס, זה מה שזה –
הימנעות.
והימנעות היא מילה הרבה פחות שיפוטית מדחיינות, לא?
אז ברשותכם, נשתמש בה מעכשיו, סבבה?
אז למה אני נמנעת? מאיזו סיבה?
האחת – חוסר משמעות
והשנייה – חוסר אמונה.
אחת הסיבות להימנע ממשימה נעוצה בחוסר משמעות.
משמע, שפשוט לא בא לי..
אני לא מבינה איך הדבר הזה כרגע תורם לי ופשוט לא בא לי לעשות אותו.
אני בעיקר מרגישה צורך לעשות אותו כי אני "חייבת".
אבל מה לעשות שאנחנו יצורים אוטונומיים שאוהבים חופש
וממש לא בא לנו לעשות דברים ש"חייבים"?
אבל שרון, מה לעשות? יש דברים שבאמת חייבים לעשות!
אז הרשו לי להגיד לכם מה דעתי בנושא –
אין דברים שאנחנו חייבים לעשות.
באמת שאין.
גם אם מדובר בפעולות שקשורות לעבודה או ללימודים או לכל מחויבות או אחריות כזו או אחרת –
אני לא באמת חייבת.
וזה בדיוק העניין – לשנות את נקודת המבט שלי על הסיטואציה.
ולא ממקום שמשקר או מבלף.
אלא ממקום הכי אמיתי –
באמת להפנים את זה שוואלה, לא. אני לא חייבת.
אני לא באמת חייבת לקום ללכת לעבודה.
אני לא באמת חייבת להכין לבנות שלי ארוחת ערב.
אני לא באמת חייבת ללמוד למבחן.
אני לא חייבת.
נכון, יש השלכות לאי עשייה.
אבל במידה ואני מוכנה לקבל את ההשלכות האלה – סבבה.
במידה ולא – אז אני בוחרת שלא
ולכן – אני בוחרת שכן לעשות את זה –
כן ללכת לעבודה,
כן להכין לבנות שלי ארוחת ערב,
כן ללמוד למבחן.
הבנתם איך זה עובד?
ושוב, לא ממקום שמבלף את עצמי.
אלא ממקום שבאמת מאמין בזה.
כי אנחנו באמת בוחרים.
הכול אנחנו בוחרים.
וכשאנחנו באמת נאמין בזה שאנחנו בוחרים,
תהיה לנו הרבה יותר תחושת חופש => המוטיבציה תעלה => הסיכוי לדחיינות יירד.
זו המשוואה :)
מקור נוסף להימנעות יכול להיות חוסר אמונה.
כשאני לא מספיק מאמינה בעצמי וביכולות שלי בין אם בכללי
או בין אם בהתייחס ספציפית למשימה שאני נמנעת ממנה.
אם למשל יש לי פרויקט גדול בעבודה ואני רואה שאני פשוט נמנעת מזה,
וכמה שאני מתכננת לשבת על זה היום – זה שוב נדחה –
אז יכול מאוד להיות שמה שיושב מתחת להימנעות הזו זה חוסר אמונה.
בין אם זה חוסר אמונה שמגיע מחוסר בהירות –
למשל במצבים שיש לנו פרויקט גדול והוא לא מפורק לנו לביסים קטנים,
אז זה מרגיש גדול עלינו, ואין לנו מושג מאיפה להתחיל,
או בין אם זה חוסר אמונה שמגיע מהפחד להיכשל.
הפחד שאני לא אהיה מספיק טובה.
שזה לא יהיה מספיק טוב.
ההימנעות היא טריקית והיא חמקמקה.
כל כך קל לטעות ולחשוב שההתנהגות עצמה היא הבעיה.
אבל זה לא.
את הבעיה צריך למצוא מהשורש ולהבין מאיפה ההימנעות מגיעה כרגע, בסיטואציה הזו.
במשימה הספציפית הזו.
ואני אוהבת באמת להסתכל על סיטואציות ספציפיות
ולא ללכת למכלול של "למה אני דחיינית".
א) כי שוב, אני לא דחיינית. אני פשוט חסרת מוטיבציה כרגע ואני רוצה להבין למה.
ב) כי זה נורא גדול וקשה לפרק את זה ולחקור את זה.
כשאנחנו מתמקדים בסיטואציה ספציפית של דחיינות,
הרבה יותר קל לנו לפרק את זה ולנסות להבין מה ספציפית
במקרה הזה מונע מאיתנו להתקדם עם המשימה –
האם זה כי אנחנו מרגישים חייבים או צריכים או אמורים,
מה שזולל לנו את כל הכיף והמשמעות?
האם זה כי המשימה הזו מרגישה גדולה מדי?
או האם זה כי אני פשוט מפחדת להיכשל?
אז בפעם הבאה שאתם רואים שאתם נמנעים ממשימה כלשהי, מפעולה כלשהי –
תהיו עם המון חמלה כלפי עצמכם ובמקום לבקר את עצמכם,
סטייל "שוב את דוחה למחר? מה יהיה עם הדחיינות הזו שלך??"
תנסו להבין את עצמכם ותשאלו –
"מאיזו סיבה את נמנעת מזה כרגע? מה יושב שם?"
עם הרבה מאוד אהבה כלפי עצמכם ורצון אמיתי לעזור לעצמכם להבין.
מקום חוקר וסקרן. ולא שיפוטי או מבקר.
♥
שרון.
ניסיתי לחשוב שעות מה לכתוב. מה זה "קצת עליי"? איך אפשר לספר "קצת"? אני לא יודעת מה זהלפוסט המלא >>
יש משהו שאולי כדאי שתדעו עליי - אני חיה בסרט. אבל לא סרט לה לה לנד כזה,אלאלפוסט המלא >>
אני החברה הכי טובה של עצמי. זה האני מאמין שלי. ולא ממקום פסימי, כן? שלא תטעו.. יש לילפוסט המלא >>